האור שבפנים

(מאת ובביצוע אמנון פישר)

(חושך. שקט. מתחילים… ) ערב טוב וברוכים הבאים לתןך הראש שלי,הראש שלי.. הראש שלי..נשמע קצת חלול..לול..לא ? או הרבה יותר טוב.. (נדלק אור) ברוכים הבאים לראש שלי.. בו אני מנסה להכניס קצת סדר.. אחרי כל מה שקרה..

אחח.. כאוס תמיד משאיר מקום לדמיון.

סילחו לי מראש אם אהיה אסוצייטיבי לפעמים. תודה רבה ולילה טוב.

אני רוצה לפתוח עם שיר שלא אני כתבתי (אלא החברים של נטאשה) וכמו אומר הכל

אוטוביוגרפיה

כמו כולם הלכתי לגן וספרתי עד עשר

אחר כך הגיע זמן ללכת לבית ספר

דנה קמה, דנה למה , כמו כולם

אחר כך אני בן 13 , בר מצוה (מזל טוב)

אחר כך ואחר כך פתאום צבא

להיות חייל זה נורמלי

להיות משוגע זה דבר מטומטם

אחר כך ואחר כך טיול בעולם

וילד טוב של אמא מגלה את הסם

אחר כך היא עזבה והלב נשבר

והגהנום שבבטן שרף את כל מה שנשאר

אחר כך פחדים וחשד שהכל מכוון

אחר כך אישפוז במוסד מנוון

אחר כך גידלתי כנפיים ו

התחלתי לעוף

ועכשיו זה עכשיו

הנה אתם יושבים לכם כמו שדמיינתי שיהיה ואני כאן מולכם – אמן מול קהל.. ואולי מה שמבדיל בין אומן ל.. נניח משוגע לצורך הענין, הוא שאומן, גם אם חווה חויה קשה, יכול לחזור כדי לנסות לתאר חלק מנבכי הנפש, בעוד משוגע נשאר מאחור (ע"פ רוב) למלמל לעצמו..

וכמה נחמד שאני לא לבד.. נחמד שבאת לבקר.. נועם. יש הרבה מקום בראש שלי.. שב .. תתרווח..

. אולי תעזור לי.. אני זקוק למוזיקה שנוגעת..אולי איזה אריק קלפטון קטן- (נועם מנגן )

לפני כמה שנים טובות השתתפתי בטלנובלה הישראלית הראשונה דאז – לגעת באושר. הספקתי לעשות 60 פרקים מתוך ה 120 והתחפפתי. בלשון המעטה, על זה בהמשך.. בכל מקרה יצרתי לי שם של ילד רע בתעשיה שלא סולחת כל כך מהר.

אבל לפני התעשיה יש את העשיה עצמה. העשיה האישית. אז הבנתי שני דברים.

ראשית שאם אני באמת רוצה שיסלחו לי, עלי קודם להיות מסוגל לסלוח לעצמי. באמת.

להודות בכמה אמיתות כדי לנסות לדייק בהמשך.

ודבר שני – לא להפסיק ליצור.

אני שמח שבחרתם להתארח הערב אצלי בראש..free your mind . תרגישו בבית..

גברתי, את שם בסוף.. תשתחררי.. זהו.. גם אתה אדוני.. כמה מתח.. בכתפיים.. זהו.. ככה..לנשום לרגע עמוק.

לנשום מתוק…

היום, יותר מתמיד, בדורנו, דור השפע – נהפכת אומנות הבחירה לאומנות החיים.

כל רגע אתה במבחן. מבחן המציאות.. מה תבחר ? ימינה? שמאל? קדימה? אחור? לעצור..?

אני בחרתי לספר.. לשתף.. ובמקום להביט אחורה בזעם להביט פנימה בחמלה. (קטע נגינה)

פגשתי במחלקה הפסיכיאטרית המון טיפוסים.. ( אקורד )

Track 1

קול של דר' משיח נשמע

משיח – אמנון.. שלום, שב, שב בבקשה.. אני ד"ר משיח. אתה יודע למה אתה פה ?

אמנון – (לקהל) אתם יודעים למה אתם פה ?

משיח – מה אתה מרגיש ?

אמנון – על מה אתם חושבים ?

משיח – אתה רוצה לספר לי על זה ..?

אמנון – רוצים לדבר על זה ?

משיח – אמנון.. אתה בסדר ?

אמנון – אתם, בסדר ?

משיח – לקחת ת'כדורים שלך ?

אמנון – לקחתם ת'כדורים שלכם ..?

משיח – אל מי אתה מדבר ?

אמנון – אני ? אל אף אחד..

משיח – יש שם מישהו ?

אמנון – יש פה מישהו ?!

משיח – אתה רואה שם קהל ?

אמנון – אתם רואים כאן רופא ?

משיח – אתה חושב שאתה בהצגה ?

אמנון – אני לא ..?

משיח – טוב שב שב בבקשה. תגיד אמנון , אתה שומע קולות ?

קול – תענה לו שלא.

אמנון – לא.

דוקטור – שום קול ?

אמנון – את הקול שלך.

דוקטור – ועל מה אני מדבר ?

אמנון – אממ..לך תבין..

דוקטור – אני מבין. טוב תראה אמנון.. אתה תישאר איתנו כאן במחלקה. אנחנו כבר נטפל בך..

אגב.. שמעתי שאתה משורר ..? גם אני חוטא בכתיבה. רוצה לשמוע שיר שכתבתי ?

"שלום. שלום. שלום למלחמה. שלום שלום שלום".

נו ?

(דלת ברזל נטרקת כרעם)

אמנון – (נועם מלווה בגיטרה)

מלחמת העולם הכי שלישית התחילה

פרצה בלי שנדע

מעצמות מתעצמות

התקף חרדה

שלום

ליבי זועק

מרגיש משיח

הם מקצים לי מיטה בחדר מסריח

מצייר על הקיר ילד בוכה

משורר עוד שיר, דמעה מוחה

הצילו אותי, את נפשכם

התפללו למעני ~ אני שלכם ~ כמוכם

סילחו לי

פיתחו לי

אני חסר אונים

המלחמה הכי אחרונה בחוץ ואני בפנים.

Track 2

כריזה – ד"ר משיח ! ד"ר משיח ! לתחנת אחיות !

אמנון – כשאתה נכנס לחדר של הדוקטור, מנהל המחלקה, מאחוריו על הקיר הייתה מדבקה עליה כתוב –

המשיח כבר כאן. לעג לרש ? לך תבין פסיכיאטרים.. כדי שהוא יטפל בי, הוא חייב

להיות מסוגל להכיל אותי. דהיינו פסיכיאטר – אולי פסיכי יותר ! אבל אני לא פסיכי !

גאולה.. ביקשתי גאולה לכל העולם ובעצם לעצמי.. אחרי כל כך הרבה לילות בלי שינה והליכה על הקצה.

כמו משהו נשבר. בצר לי השלכתי את כל כאבי על כאב העולם.. ובמקום להתמודד עם מצוקתי האישית הכה קרובה ולוחצת , ביקשתי להתרחק ככל האפשר ולפתור .. למשל – את בעיות העולם, סאלאם…

כמה פשוט – המשיח.

בטח למשיח תהיה בשורה בריאה ופשוטה ~ משהו כמו.. שלום, אהבה ומוזיקה טובה. זהו. לא צריך יותר.

והוא יאמין בטוב שבאדם. אבל.. זה לא רק הוא שחשוב כאן! מ ש י ח יותר משזה איש אולי זה מצב.

מצב של תקשורת. מ ש י ח מה-השיח ?

דו שיח ? רב שיח ? דו שיח של חרשים.. (שמבינים הרבה יותר משנדמה לנו)

כבוד הדדי והקשבה מולידים שיח ער ורגיש. עולם שכולו טוב , יתכן דבר כזה ?

רק להתבונן בָּשצף של נהר החיים ולהוקיר תודה על כל מה שיש. על כל הטוב. על כל מה שנראה רע.

"ויש עניין שנתהפך הכל לטובה" – ר. נחמן

אדם יכול ואמור להיות המושיע של עצמו, ובמקום לחכות בעתיד לעזרה שלא תבוא, לנס שאולי יקרה – לקום ,

לעשות מעשה. לעזור לעצמו ואז יגלה שגם אחרים מוכנים לעזור.

track 3 כריזה (סקסית) – ד"ר משיח ד"ר משיח ! זקוקים לך !(גניחה) דחוף ! (צחקוקי בנות)

שיר המשך ~

אמא מתה. כמו צדיקה בשבת. מוקדם בבוקר צלצל הטלפון ודויד אחי הגדול אמר לי – אמנון , אמא מתה.

ואז הוסיף – רונאל יבוא לאסוף אותך בדרך. עד שרונאל הגיע היה לי זמן לנסות לארגן את המחשבות שלי. אמנון , אמא מתה, אמא מתה.. למה הוא היה צריך להודיע לי את זה ככה בכזה יובש ואולי זו הדרך היחידה, הפשוטה, הכואבת. ואיך אני הייתי מודיע.. רגע. אמא מתה. זה אומר שאני לא אראה אותה יותר. בעצם עכשיו אני הולך לראות אותה.. בפעם האחרונה.. אני אראה אותה ? לא ידעתי.. לא ידעתי מה השעה..?

כשרונאל הגיע נכנסתי למכונית שכמו ריחפה בשעה מוקדמת זו של שבת וניחשה את הדרך הביתה.

לא דברנו מילה כל הנסיעה. מה כבר יש לומר ?

כשהגענו מצאנו את אבא מבולבל ואבוד, הוא ניסה להחיות אותה, היא הרגישה לא טוב בבוקר, במיטה והוא לא ידע אם זה קשור לסכרת שלה ואז היא צעקה – אוי מתפוצץ לי הראש ו..

וזהו. הוא שפך עליה דלי מיים וניסה להעיר אותה והזמין אמבולנס ו.. ועכשיו כששני החברה של האמבולנס הפרטי הגיעו היה צריך לפנות את אמא. אבל כדי לעשות את זה היה צריך להרחיק את אבא. אז דויד לקח את אבא למטבח בתואנה כלשהיא ואני ורונאל יחד עם החברה של האמבולנס יצאנו למסע אלונקה. עם אמא. (אמא היתה ביג אידשע מאמע. במובן הגדול של המילה.אישה גדולה לב גדול.

אני נולדתי במשקל 4.5 קילוגרם. ג'מוס קטן.. הוספתי לה איזה 20 קילו לאחר הלידה וגם הרבה נחת אני רוצה להאמין. רצתה לקרוא לי בכלל שי.. היא ידעה שאני השי האחרון שתביא לעולם.. כמתנה לעצמה..)

ואז כששמנו את אמא באמבולנס אבא הגיע בריצה. הוא היה נסער ופגוע. גנבו לו את האישה. הוא נפרד ממנה ארוכות ביבבה חנוקה ואני עוד לא עיכלתי כמה אני עצוב וכמה עצוב עוד אהיה.

רק בהיתי בשם של חברת האמבולנס וחשבתי לעצמי –

איזה קטע.. האישה שנתנה לי חיים מתה.

שיר – לא פוחד

זמן מועט לאחר שאמי נפטרה אבי נפטר גם הוא. מהתקף לב. משברון לב. הוא כל כך אהב אותה..

על קברה הוא ספד לה ואמר – "אשת חייל מי ימצא. אני מצאתי.. מלי אל תדאגי, לא תחכי לי עוד הרבה זמן.. אני רק מסדר פה כמה עניינים ומצטרף אלייך".

ובאמת אחרי כשנה הוא הצטרף אליה. אני מת על ההורים שלי. גם הם מתים. עלי.

ואולי חלק מהמסע החצי מתוכנן שלי מאובדן לאבדון , היה כי הרגשתי שאין לי מה לאבד אחרי שאבדתי את היקרים לי מכל,

רק אולי לנסות לעצור רגע. להתבונן.. ולנסות להבין מאיזה חומר קורצתי. מאין באתי ולאן אני הולך..

הוריי, שניהם גיבורים שעברו את השואה (לא רק השואה עברה עליהם אלא הם עברו אותה)

הכירו בארץ והביאו לעולם זוג תאומים שאינם איתנו היום ואחריהם מתוך תקוה בלתי תיאמן הביאו לעולם עוד חמישה ילדים. אני החמישי. האחרון. הקטון. הבן של יוסף ומלי. עליהם השלום – עליי להמשיך.

השיר הבא מוקדש לבחורה שעוד תופיע בהמשך בתור אשתי…

שיר – הבן של יוסף ומלי

הכל מדבר, לפעמים זה מוזר הכל מדבר אלי. לרוב בעברית. אני יוצא החוצה TRACK 7 ושומע למשל את הכבישים ..רוחשים.. לוחשים.. מילים, משפטים.. כשגלגלי המכוניות מפלסים בהם דרך, לכל צליל, לכל מה שנדמה רעש,

יש כוונה ברורה, במוחי. אני מגיע לחוף הים ומתמלא אושר, מברך בליבי את הים התיכון והוא משיב בגליו ומברך אותי –

פ י ש ר.. שלום..!

אני חוזר לחצר ושם ציפור קטנה שואלת – (שריקה) "איזה יום היום ?"

תראו, דוקא כשכבר הייתי בטוח שאין אלוהים, הייתה לי התגלות.

הייתי בבית. הכל היה סגור.. פתאום סופה. רוח.. רוח חזק בחוץ מדבר. שורק בחוץ את סערת הנפש שבפנים. מדבר עברית, כמו הרוח שמעבר למילים – רוח הקודש. ומישהו יכול לומר – היי, זה חורף עכשיו, תרגיע אחי.. זה רק רוח.

כן ! זה רק הרוח ! .. אתה לא שומע אותו ? תקשיב… – TRACK 8 קול – אני אכפר.

הייתי בטוח שכולם שומעים.. אני אכפר.. למה הוא התכוון..? כפרה זה על עוונות. זה אומר שאני חוטא ? שאני אשם ?

או רק מרגיש אשם. במה ?!

ואז הקולות שנובעים אולי מבדידות עמוקה, אני מקשיב בשרותים לפיפי שלי , למשל..

ושומע – טיפות מילים, צלילים, הומור, עצות לחיים ! אני מקשיב לפיפי שלי. ואתם ..? מקשיבים ?

לא כל פּישר פישר.

ועוד מקולות הבדידות.. הקול של אבא.

אבא, אתה עדיין מאמין בי ?

כן בן כן. די ביסט אה מענטש.

איך אבא שלי נהג לומר – אתה יודע לשיר ? נו, אז תשאיר אותי לבד.

ואולי נצא להפסקה קצרה. קצרצרה. הנה היא נגמרה. ועוד לא דברנו על אהבה

כמאמר המשורר/פזמונאי אהוד מנור ז"ל. אהוד היה אחד מהדינוזאורים האחרונים של התרבות שלנו.. הייתה לו תוכנית רדיו בבוקר ואז הוא צלצל אלי אישית לפני השידור כדי לשמח אותי ולומר שישים בתוכנית שיר מהאלבום שלי. ואז הייתי יותר משמח לפתוח 88 אפ.אם ואחרי שסטינג למשל היה מסיים לשיר עוד שיר נצחי שלו אהוד היה אומר כמה מילים עלי מהלב.. ואז.. אז הנה שיר אהבה שכתבתי לאישה שעברה איתי את כל המשבר.

האישה שהייתה איתי באש ובמיים. וברבנות.

שיר ~ לאנושבת הרוח

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור טיפוסי מבית אבא. ההורים שלי דיברו ביניהם יידיש.

עכשיו.. לא באידיש זה ניין וכן באידיש זה יו. אז תארו לעצמכם את התמונה הבאה אני בהול עושה שיעורים , אמא בסלון קוראת עיתונים ואבא במטבח מרתיח מיים וצועק לה – את רוצה תה ? אז היא אומרת – לא. אז הוא שואל אותה יו ? והיא צועקת – ניין ! אז הוא שואל – כיין ? וככה.. הוא ממשיך.. לא או יו ? לא אבא, לא. היא לא רוצה. תניח לה.. אין פלא שיצאתי קצת מעורער.

פעם אמרתי לנהג מונית שלפעמים אני שומע כל כך הרבה קולות שאם פסיכיאטר יבוא וישאל אותי אם אני שומע קולות, אני לא אשמע אותו. אז הוא להפתעתי מחא לי כפיים. מה שכבר היה שווה לכתוב עליו שיר. ואכן כתבתי.. הרבה.. שירים ולחנים. אני כותב ומשחק מאז שהייתי ילד וכחייל בלהקה צבאית ועל כן אך טבעי היה כי בכדי להתמודד אחרי משבר כל כך גדול הנפש, הנשמה.. ביקשה מזור ונחמה במקום הבטוח והמוכר לה – חיק האומנות.

(מה שהציל אותי והחזיר לי את תחושת השייכות והערך העצמי , ועזר לי באמת להשתקם היה כוחה של האומנות. היצירה.) הניסיון למצוא אפשרות של ביטוי אישי לכל הבלבול והכאב שנצבר היה לי למרפא.. והוליד גם את המופע הזה שאמנם מביא לבמה חלק מהסיפור האישי שלי אך עשוי לשמש פה לרבים וטובים אחרים. חלקם מאוזנים, אשר ההתמודדות הנפשית כמו לא ניכרת עליהם וחלקם נמצאים בשולי החברה. דחויים , מושתקים ומתויגים ע"י סטיגמה כבדה, לעיתים עצמית ועל פי רוב סטיגמה שיצרה החברה שמפחדת כל כך מכל דבר זר.

אז אולי כדאי שאנסה לתאר מה עבר עליי. כדי לנסות להבין מה בחור חמוד כמוני עושה במחלקה פסיכיאטרית.

בסוף שנות התשעים.. לאחר פטירתם של הוריי , לאחר רצח רבין שרצח לרבים משהו בנשמה, ואחרי צריכה בלתי מרוסנת של סמים , התפרקתי. חוויתי משבר פסיכוטי. תחושה של ניתוק מהמציאות. תחושה קשה.

להיות רגיש זה נפלא, אתה יכול להרגיש, להתרגש אפילו לרגש. אבל כמו כל דבר, כשהוא לא במידה זו יכולה להיות גם בעיה גדולה.

להיות בעל רגישות יתר, זה לא באמת רגיש. יכול להפוך מהר מאוד – לקללה.

ובעוד שג'וינט תמים יכול לעשות קצת היי למישהו אחד אצלי הוא היה, כשלא היה לי פופיק לנחות עליו חזרה בשלום, כהיום, עלול לעורר הזיות, מחשבות שווא, קולות, הרגשת רדיפה.. כל הסימפטומים הקיימים גם בהתקף פסיכוטי. לך תבדיל.

לו רק ידעתי זאת אז.. כמה כאב היה נחסך.

איך המחשב היה פונה אלי באותם ימים ..? – שם משתמש ?

לא, אין לאן לברוח..

גם אם אתה לא מכור. אתה בחור. בחרו אותך.

בכל מקרה באותם ימים עישנתי בלי הכרה.. ואז

אז עולם הרגש השתלט על ההיגיון Track 4 (הפלאפון שעל השולחן מצלצל. מביט. לא עונה)

כולם מקנאים.. בין בני זוג זה דבר טבעי. אצלי הקנאה לבשה גוון פתולוגי..

החשש, הדאגה שהיא בוגדת בי.. מה זה ?

חוסר בטחון שנובע מזה שאני לא הייתי ממש נאמן והשלכתי עליה את הדבר.

היא רצתה ילדים אני עדיין הרגשתי ילד, לא הייתי מוכן, קשיי הפרנסה..הלחץ המתח..

ואז החשש שהופך לדאגה שהופכת לפחד שהופך לחרדה עד לממש פאראנויה. סרטים ! טלנובלה!! לגעת בפישר !!!

כל דבר נהפך לסימן. היא השאירה את הצעיף על השולחן. זה סימן. סימן למה ? אתה לא יודע.. אז חופר, – צעיף, צא-איף, יצא איף, איף, קטע מסריח.. היא עושה לי קטע מסריח.. אבל עם מי ? עם הבוס שלה.. אני מתקשר אליה.. היא לא עונה.

מוזר.. אני מתקשר שוב אחרי עשרים דקות היא שוב לא עונה.

היא עם מישהוא. זהו. היא נטשה אותי. TRACK 5 (הפלאפון מצלצל.)

אחר כך היא מתקשרת – אני לא עונה לה. שתרגיש מה עובר עליי.. אני בגיהנום.. כבודי האבוד זועק וכוחותיי הובסו במערכה. אני מוריד את טבעת הנישואים.. זורק אותה מהחלון.. אני לא אמצא אותה יותר.. היא אבדה.. אני אבוד.. אני כל כך אוהב אותה

סיפור של נהג מונית – "על מיליארדר שנתקע על גג של מגדל פאר חדש שהוא בנה וזרק מאה דולר בתקוה שירימו את הראש ויצילו אותו. האנשים הרימו את הכסף שמו מהר בכיס והמשיכו. וככה זרק עוד מאה דולר וכלום. אותו דבר. עד שראה בצד חצץ שנשאר מהבניה. חשב לעצמו אזרוק נראה מה יקרה.. זרק ופגע למישהו על הראש וזה הרים את הראש וכך בסוף ניצל. אתה קבלת חתיכת חצץ על הראש.. כאפה מהחיים.. כדי שתתעורר , תרים ת'ראש, אולי תוכל לעזור לאחרים."

בין שאר סדנאות הדרמה שאני מעביר נפלה בחלקי הזכות הגדולה לעבוד בעבודת קודש – הנחיית סדנת דרמה לחברים בעמותת אנוש המתמודדים עם אתגרים נפשיים . החברים .. צעירים בני 20-30, מוכשרים ובעיקר רגישים ברמות שקשה לרמות. ראשית ניסיתי לגרום להם להרגיש מספיק בטוחים ופתוחים כדי להביא טקסטים אישיים ולנסות לחקור אותם באהבה, בכבוד וגם עם קריצה של הומור עצמי ושנית – לצאת לאור, לאחר תהליך מקצועי ומעצים להביא לבמה את הרגישות המיוחדת שלהם – ביטוי, אישי וקבוצתי, יצירתי ואפקטיבי.

במפגש הראשון שלי איתם באתי ואמרתי להם – שלום, אני אמנון פישר , יוצר ישראלי, וגם אני חוויתי מצוקה נפשית אבל אני לא רוצה לדבר לא על מצוקות ולא על בעיות אני רוצה שנפתח בזה שכל אחד יגיד לי מה השם שלו ומשהו שמח שקרה לו לאחרונה. משהו טוב. (ככה קראנו להצגה שהועלתה- משהו טוב) בהתחלה הם היו קצת בהלם.. ואז אחד אמר.. שלום, קוראים לי שָלי ו.. משהו שמח שקרה לי זה שבשבת האחרונה היתה יום הולדת לאחיינית הקטנה שלי והיא אמרה לי שלי אני רוצה לגלות לך סוד ולקחה אותי הצידה ואמרה לי – שלי אני אוהבת אותך. איזה אושר..

האושר

ועוד דבר שאפשר לעשות עם הנפש זה חשבון, ותמיד בזו המציאות לכף זכות – איפה הייתי ..איפה רציתי להיות.. כשמה שבאמת נחשב זה כאן ועכשיו.

וכאן ועכשיו לא רוצה לאבד את עצמי. לא רוצה למצוא את עצמי לא אדון לגורלי.

מוכן ללכת לאיבוד בין זרועות האישה שלי ~ בתוך תהליך יצירה ~ כדי למצוא את עצמי קרוב.

חשבון הנפש

יוצא לי להגיע עם המופע הזה לעיתים לקהל של מטפלים – פסיכולוגים, פסיכיאטרים או עובדים סוציילים,

וחשוב לי לציין בפניהם, שלעניות דעתי, לא פחות חשוב מאבחון מדוייק של 'המחלה'

שלעיתים זאת רק רגישות יתר

והתאמת טיפול תרופתי

(ולרגע אני לא מזלזל בחשיבות של שניהם)

מבט בגובה העיניים, טיפת רגש, מילה טובה שלא לדבר על חיוך, אלה נפלאות הרפואה.

אשר שורשם בחמלה האנושית, בחסד.

ואני מזכיר להם שבבסיס בחירתם המקצועית עומד הרצון הכן לנסות באמת לעזור לזולת. עם הכלים שעומדים לרשותם כיום.. ואולי גם בעזרת מופע אישי שכזה אני יכול לאחל להם , כמו גם לכם..

בריאות

בריאות הגוף והנפש, כדי שנוכל עוד להגשים חלק מהחלומות שלנו. וכמובן אהבה, הצלחה. ועוד טיפת תקוה לדרך.

טיפה של אור. (חושך) – האור שבפנים.

שיר – רק משחק

סיפור על יצחק פרלמן – עדיף חיוך מריר ממרירות בלי חיוך.

שמח שהתארחתם אצלי , בראש שלי..בזכותכם זכיתי לקצת יותר סדר,

אשמח להתארח למשל בראש שלך ושלך.. זה נראה לי ראש טוב

שיר – כמו מלך – תודות

האורות כבים. הקהל מתפזר. מפרקים ת'ציוד ו..

(וזה כבר למופע הבא)

לכל אחד יעד ויעוד ואז שוב מפגשים.. אנשים..

לא פשוט להיות פשוט.

אד מורו , קומיקאי אמריקאי אמר – מי שלא מבולבל, פשוט אינו מבין את המצב.

ואל מולו אומר הרבי מלובאוויטש זצ"ל– " מעט מן האור דוחה הרבה מהחושך."

בשעות קשות מגלה אדם מה רבו תעצומות הנפש אשר בקרבו.

יגלה מה רבה כוחה של מילה לעודד, לחזק, לרומם, או חלילה להשפיל.

איך באמת לא צריך שום סיבה כדי להיות קלילים ובשמחה..

אז סעו לאט ורגוע.. ככה תגיעו בטוח.

כן ראוי להקשיב ללב.

ואם כבר לב, אז לב אמיץ שיעמוד מול כל תהפוכות החיים.

לילה טוב ומחוייך.

המופע הבא ב

מוזמנים להזמין.